"אמא, אפשר תפוצ'יפס?" הם שואלים אותי, אחרי שאכלו ביצת הפתעה וחטיף שוקולד.
נו, ישר קופץ לי הקול של הדיאטנית הקשוחה שאומר: "מה תפוצ'יפס עכשיו? אחרי כל השוקולד הזה הם עוד יאכלו תפוצ'יפס???" אבל אז עולה הקול האחר שאומר: "הי, את הרי לא רוצה ליצור אישיו סביב הנושא, נכון?"
שני הקולות ממשיכים להתווכח בתוכי, ולהביא טיעונים בעד ונגד.
זה ממש מפתיע אותי, שאף אחד אחר לא שומע את הצעקות שהולכות לי בתוך הראש.
בסוף אני משתיקה את הקולות האלו, ומחליטה לתת לילדים תפוצ'יפס, לכל אחד בקערה משלו. מרוצים הם לוקחים את הקערות לחדר. בסוף הערב, כשאנו מסדרים את החדר, אני מוצאת את הקערות מלאות. הם לא נגעו בתפוצ'יפס.
כך אני מקבלת עוד תזכורת שהגוף יודע. רק צריך לעודד אותם להקשיב לו ולסמוך עליו.
