אכילה רגשית, למה היא חשובה לנו?

אכילה רגשית היא אכילה שבבסיס שלה עומד צורך שהוא רגשי, כלומר לא רעב פיזיולוגי, אלא רגש.
שיעמום, פחד, כעס וכו'. הרבה פעמים זה יהיה רגש שקשה לנו איתו, רגש שאנחנו מגדירות כלא נעים עד בלתי נסבל. הרבה נשים שפונות אלי רואות באכילה הרגשית את הבעיה העיקרית שלהן ובעצם מחפשות פתרון או דרך להפסיק לאכול את הרגש.

לפני שאנחנו ניגשות לפתרון, חשוב להבין שלאכילה הרגשית יש תפקיד והיא לא הכרח תופעה שצריך למגר אותה. האכילה הרגשית בעצם מהווה מנגנון התמודדות עם רגשות שקשה לנו להכיל. היא עוזרת לנו לטשטש, להקהות את התחושות, את הרגשות האלה.

האם אכילה רגשית היא דבר בעייתי? לא בהכרח.

אני חושבת שאי אפשר ואולי גם לא צריך לנתק לחלוטין רגש מאוכל.

כבר בארוחה הראשונה שלנו בעולם הזה בנוסף להזנה הפיזית אנחנו מקבלות גם חם, אהבה, בטחון, שייכות. אוכל ורגש שזורים זה בזה בחיים שלנו. אין כמו ריח וטעם של עוגיות שהרגע יצאו מהתנור כדי להפיג את תחושת הבדידות וכן גלידה בהחלט יכולה לנחם ולהרגיע בסיטואציות מסוימות.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לא בוחרות להשתמש באכילה רגשית, אלא האכילה הרגשית מהווה מנגנון התמודדות יחיד או עיקרי ואוטומטי בהתמודדות עם רגשות קשים, כשאנחנו מרגישות שאנחנו משלמות מחיר גבוהה מידי על השימוש במנגנון הזה.

כשאנחנו לא בוחרות אלא פשוט מוצאות את עצמינו אוכלות. שברגע שאנחנו לא בוחרות לאכול אכילה רגשית, אלא זו התנהגות אוטומטית שלנו, כשאנחנו מפסיקות לאכול הרגש שוב עולה ואליו מצטרפים לעיתים גם יסורי מצפון ותחושות אשמה על עצם האכילה ואלה בשעתם שוב מביאים אותנו לאכילה רגשית וחוזר חלילה.

כאשר זה מנגנון ההתמודדות היחיד, אין לנו בעצם את היכולת לבחור באיזה מנגנון להשתמש, פשוט כי אין אלטרנטיבה זמינה ואנחנו עלולות למצוא את עצמינו שוב ושוב אוכלות את הרגש. במקרה כזה אכילה רגשית יכולה להיות מלווה בתחושה של אבדן שליטה בהקשר של אוכל ואכילה, חוסר שקט, עיסוק יתר באוכל, תחושה לא נעימה ברמה הפיזית, תחושה של ניתוק מהגוף.

הרבה פעמים אנחנו חושבות פשוט לוותר על המנגנון הזה, לנהל את האכילה ממקום רציונלי, מנותק מהרגש. מחליטות לקחת את עצמינו בידיים, להיות חזקות ולא להשתמש בו. אבל אז אנחנו משאירות את עצמינו ללא יכולת להתמודד, אנחנו מצליחות להחזיק מעמד עד שקורה משהו שובר שגרה ( וזה ממש לא חייב להיות משהו דרמטי), עולה רגש שקשה לנו להכיל ושם מגיעה הקריסה, ואנחנו שוב אוכלות.

העניין הוא לא רק להפסיק להשתמש באכילה הרשית כמנגנון התמודדות עיקרי, אלא גם למצוא חלופות, מנגנוני התמודדות אחרים, מה שיאפשר לנו בחירה. בחירה של מנגנון התמודדות שמתאים לסיטואציה.

איך יוצרים מנגנוני התמודדות נוספים?

על זה בפוסט הבא:)

לשיתוף הפוסט ברשתות

דילוג לתוכן