חלקן פסאודו משימות, כלומר הן מומצאות לגמרי או כמעט לגמרי.
יש לי מין קטע כזה, שאני מפציצה את עצמי במשימות כדי שלא יהיה לי שקט. ומצד אחד אני אומרת שאני רוצה שקט ורוגע, ומצד שני אני לא מאפשרת לעצמי להיות בשקט וברוגע, כי איך שמופיע הסיכוי הכי קלוש שיהיה לי שקט, אני מיד קופצת ומכניסה לי עוד משימה ללו"ז. זה יכול לקרות בכל מיני תחומים- המצב הזה שאנחנו כביכול מאוד רוצות משהו,
ומצד שני עושות הכול כדי שזה לא יקרה.
יש משהו מפחיד בזה שהמשאלות הכמוסות ביותר שלנו יתגשמו, כי מה אם נתאכזב? מה אם הדבר הזה, שכל כך רצינו, בסוף יתברר שהוא לא נפלא כמו שחשבנו? מה אם זה יקרה, אבל לא נצליח להנכיח אותו בחיים שלנו במידה שרצינו? מה אם לא נצליח לשמור עליו?
ברגע שאני לא מאפשרת לזה לקרות, שאני לא נותנת את המאה אחוז שלי, יש לי תרוץ, סיבה מצוינת לזה שלא הצלחתי- אני נכשלת בגלל שלא התמסרתי לגמרי.
"לא נכנסתי לזה" אבל אם אני אתן כל כולי, באמת,
במה אוכל לתלות אז את חוסר ההצלחה שלי? זה מפחיד להתמסר ככה, באופן מלא ומכל הלב, אבל איך נדע אם לא ננסה?
